צברי נ' בנק הפועלים בע"מ

פסק דין

1.בפני ערעור על החלטתה של כב' הרשמת יפעת ביטון-אונגר מיום 22.4.10, אשר דחתה בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות מטעמו של המערער.

ואלו עיקרי העובדות:

כנגד המערער הוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בהרצליה 6 שיקים, בסך כולל של 37,080 ₪ (נומינלי), אשר לא כובדו על ידו עקב הוראת ביטול שנתן.

האזהרה נמסר למערער ביום 27.4.09, והתנגדותו הוגשה ביום 26.5.09, באיחור מהמועד הקבוע בחוק.

ההתנגדות לא התקבלה, ולפיכך הגיש המערער ביום 3.6.09 בקשה להארכת מועד, ובתצהיר התומך בה טען כי מדובר בשיקים אשר ניתנו למכר קרוב בשם מנחם מלמן, בתמורה לשיקים חליפיים שקיבל ממנו. אלא שמלמן פעל בדרכי מרמה, והשיקים שמסר למערער לא נפרעו, באופן שהעמיד את המערער בפני שוקת שבורה, עת הגיעו אליו דרישות לפרעון השיקים מצדדים שלישיים.

לטענת המערער בתצהירו, הוא פנה למלמן וביקש הסבר להסבת השיקים לצדדי ג' ולהליכי ההוצאה לפועל בהם מצא עצמו נתון, וזה הבטיח כי יטפל בנושא. אלא שהסתבר שגם אלו היו הבטחות שווא, ומשהחלו להגיע אל המערער עיקולים ופקודות מאסר, הוא הבין כי מלמן הוליכו שולל, ועל כן הגיש את ההתנגדות באיחור.

לטענת המערער, עוצמת המרמה שנקט נגדו מלמן והמצב הקשה אליו נקלע כתוצאה מכך, כמו גם קיומם של תיקים נוספים בהם התקבלו טענותיו, מהווים הצדקה להארכת מועד, במיוחד כשהאיחור לא היה ארוך (סעיפים 25 ו-27 לתצהיר התומך בבקשה להארכת מועד).

2.לאחר הדיון שהתקיים בפני כב' הרשמת, בה נדונו טענותיו של המערער והטעם שהעלה לצורך הארכת מועד, בחנה כב' הרשמת את השאלה המרכזית שהובאה בפניה: "האם נסיבות הענין מצדיקות להאריך את המועד להגשת ההתנגדות, גם אם אין הן בבחינת טעם מיוחד?".

בהחלטתה פירטה כב' הרשמת את ההלכות שנקבעו בפסיקה באשר ליישום דרישת הטעם המיוחד שבתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984, ולאחר שהתייחסה לנסיבות שהעלה המערער, לרבות היקף מעשי המרמה הנטענים, מצאה כי אין הן עולות כדי טעם מיוחד או מקרה חריג המצדיק להעתר לבקשה.

בהחלטתה התייחסה כב' הרשמת בקצרה גם לטענות ההתנגדות שהעלה המערער, וקבעה כי קיים ספק בעיניה באשר לטיבה של ההגנה, ובמכלול הנסיבות הקשורות גם בסכומי השיקים, דחתה את הבקשה.

3. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני;

לטענת המערער שגתה כב' הרשמת שלא ראתה בעוצמת המרמה (הקשורה גם בשיקים נוספים שאינם חלק מההליך), ובמצג שהציג מלמן בפני המערער, בצירוף לאיחור הקצר בהגשת הבקשה, ולפסיקת בתי המשפט הנוקטים בגישה מקלה בכל הקשור בטעם המיוחד הנדרש לצורך הארכת מועד, כנימוקים מספקים במקרה זה.

עוד נטען בערעור, כי שגתה כב' הרשמת כשהתעלמה מסיכויי ההגנה הטובים של המערער, ולא צירפה אותם כנסיבה נוספת לטעם המיוחד הנדרש להארכת מועד, ובכך מנעה מהמערער את יומו ואת בירור טענותיו לגופן, כפי שנעשה בתיקים האחרים.

4.בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המשיב נטען, כי יש לדחות את הערעור בהיות החלטת כב' הרשמת מנומקת ומבוססת.

לגופו של ענין טען המשיב, כי טענת המרמה בפני עצמה אינה יכולה לבסס קיומו של טעם מיוחד, וכשמוסיפים לכך את התנהלותו של המשיב טרם הגשת הבקשה להארכת מועד ולאחריה, ואת הפערים התמוהים העולים מגירסתו שבתצהיר, הרי שדין הערעור להדחות.

5.בדיון שהתקיים שבו הצדדים וחזרו על טענותיהם, כשמצד המערער שב בא כוחו והפנה למילוי דרישת הטעם המיוחד, לצד קיומן של טענות הגנה ממשיות, בעוד שבא כוח המשיב עמדה על טיעוניה כי יש להותיר את החלטת כב' הרשמת על כנה.

6.עיקר הדיון מתמקד איפוא בשאלה האם יש מקום לקבל את הבקשה להארכת מועד, והאם הציג המערער טעם מיוחד כנדרש על פי התקנות.

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים בפני כב' הרשמת, בערעור ובעיקרי הטיעון, וכפי שהועלו גם בפני, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להדחות.

אין מחלוקת כי המערער נדרש להציג טעם מיוחד כבסיס לבקשתו להארכת מועד, כאשר על פי הפסיקה המושרשת, טעם כזה יתקיים רק במקום שבו האיחור נגרם בשל נסיבות חיצוניות שאינן בשליטתו של בעל הדין, ואילו במקום שבו טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין או בבא כוחו, אין צידוק להאריך מועד שהוחמץ (בש"א 6402/96 ועדה מקומית לתכנון נ' רחל מיכקשווילי, פד"י נ' (3) 209).